ערוך השולחן אורח חיים תרלח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרלח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

סוכה ונויה אסורין כל שבעה
ובו שנים עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב

סימן תרלח סעיף א[עריכה]

כתיב: "בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לד'". והך "הסוכות" מיותר הוא, שהרי ידענו דבסוכות קאי, כדכתיב אחר כך: "בסוכות תשבו..." והוה ליה למיכתב "חג שבעת ימים", ואנא ידענא דבסוכות משתעי (ב"ח). אלא לדרשא קאתי, דחג הוא לשון חגיגה, והוא הקרבן חגיגה. וכשם שחל שם שמים על החגיגה, שהרי אסורין בהנאה עד אחר הקטרת האימורין – כך חל שם שמים על הסוכה. וזהו "לד'", כלומר: שתהיה הסוכה קדש כל שבעת ימי החג, ואסור ליהנות ממנה (סוכה ט א). ואסור ליטול ממנה אפילו קיסם לחצוץ שיניו.

סימן תרלח סעיף ב[עריכה]

לדעת הרמב"ם בסוף פרק ששי, בין הסכך בין הדפנות נכללו באיסור זה. וכן כתבו התוספות מפורש בביצה (ל ב). והרא"ש בסוכה שם כתב דאין האיסור רק על הסכך, ולא על הדפנות.

ורוב הפוסקים הסכימו לרמב"ם ותוספות, דכשם שהסכך הוא מן התורה – כמו כן דפנות הסוכה כפי ההלכה, שתים כהלכתן ושלישית טפח – הוי מדאורייתא. וכן פסק רבינו הבית יוסף.

(הט"ז סעיף קטן א האריך דכוונת הרמב"ם בדפנות – לא מדאורייתא, אלא מטעם מוקצה, עיין שם. והתוספות בביצה שם כתבו מפורש דגם דפנות הוי מן התורה. וכך תפסו הרא"ש והטור בדעת הרמב"ם, וזהו דעת רוב הפוסקים. ויש נפקא מינה לדינא, כמו שאכתוב בסייעתא דשמיא.)

סימן תרלח סעיף ג[עריכה]

ולפי זה, איסור הנאה מסוכה הוי מן התורה. ואף על גב דבשבת (מה א) מבואר דהאיסור הוא מטעם מוקצה – זהו כשנפלה. אבל כל זמן שעומדת – הוי האיסור מן התורה (תוספות שם).

וכן מן התורה אין האיסור אלא כדי הכשר סוכה, ומטעם מוקצה אסורה אפילו מה שיותר מכדי הכשר סוכה (שם בשם רבנו תם). וכן כתב הטור, וזה לשונו:

עצי הסכך, כל זמן שהסוכה קיימת – אסורין מן התורה. נפלה – אסורה מדרבנן. ורבינו תם פירש דאפילו בעודה קיימת – אין האיסור מן התורה, אלא במה שצריך להכשר סוכה. והשאר – אינו אסור אלא מדרבנן. ובדפנות אין בהם שום איסור. אבל הרמב"ם כתב שגם עצי הדפנות אסורין, ולא נהירא לאדוני אבי ז"ל.

עד כאן לשונו. וכבר כתבנו שרוב הפוסקים סוברים כהרמב"ם.

סימן תרלח סעיף ד[עריכה]

ובוודאי יש נפקא מינה בין אם האיסור מדאורייתא או מדרבנן. דאם הוא מדרבנן, אז כשקטן או אינו יהודי נוטל ממנה – אין לנו לחוש לזה. אבל אם היא קדוש מן התורה כקדשים – פשיטא שעלינו לראות שלא תתחלל ביד אחרים.

עוד יש נפקא מינה, דאם האיסור מן התורה – לא מהני שום תנאי. ואם מדרבנן מטעם מוקצה – יש לפעמים דמהני תנאי, כמו שיתבאר.

עוד יש נפקא מינה דאי מטעם מוקצה דרבנן – הותרה בשביל חולה שאין בו סכנה כמו שכתבתי בסימן שכח, ומשום כבוד הבריות כמו שכתבתי בסימן שיב, ובטלטול מן הצד כמו שכתבתי בסימן שיא. מה שאין כן אי הוי קודש דאורייתא – לא הותרה בכל אלה כמובן.

סימן תרלח סעיף ה[עריכה]

ואפילו ביום השמיני אסור, מטעם דכיון דכל יום השביעי היתה אסורה, והיתה מוקצה בבין השמשות שבין שביעי לשמיני, ומיגו דאתקצאי לבין השמשות – אתקצאי לכולי יומא דשמיני.

ולמה לא אמרינן בביצה שנולדה ביום טוב ראשון, שאסורה ביום טוב שני, מטעם שהיתה מוקצה בין השמשות, ואתקצאי לכולי יומא? דזה לא אמרינן אלא במוקצה מחמת מצוה כי הך דסוכה ואתרוג, או במוקצה מחמת איסור כמו נר הדולק בערב שבת בין השמשות, ולא בסתם מוקצה (עיין תוספות ביצה ל ב דיבור המתחיל "עד").

סימן תרלח סעיף ו[עריכה]

אם אחר שעשה שיעור הכשר סוכה הצריך לדפנות, הוסיף עוד דופן – לא מיתסרא, דזהו כדופן חולין. ואם נפלה – מותרין בטלטול, שלא נתקדשו כלל. ואף בשעה שעומדת מותרין בחול המועד. אבל ביום טוב אסור משום סתירה.

אבל אם עשה כל הארבעה דפנות כולם ביחד – כולן אסורות ומוקצות, גם כשנפלו, שהרי אין אתה יודע מי הוא לשם הכשר סוכה, ומי הוא שלא לשם הכשר סוכה. לפיכך חלה הקדושה והמוקצה על כולן.

ויראה לי דזהו בדפנות. אבל אם הוסיף על הסכך אפילו לאחר שיעור ההכשר – מכל מקום הרי הקדישן לסכך, כיון שמונחים על הסכך הקודם. מה שאין כן בדופן שבנה אחר כך – הרי עומדת בפני עצמו (וכן משמע בביצה ל ב, עיין שם).

סימן תרלח סעיף ז[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א דאפילו נפלה הסוכה – אסורים, ולא מהני בה תנאי. אבל עצים הסמוכים לסוכה – מותרים. ועיין לעיל סימן תקיח סעיף ח. עד כאן לשונו.

כלומר: דלקמן בנוי סוכה יתבאר דמהני תנאי, באומר: איני בודל מהם כל בין השמשות. וזהו שאומר דבדפנות לא מהני תנאי – שהרי בעל כרחו בודל מהם, מפני איסור סתירת אוהל. אבל עצים הסמוכים לסוכה, כלומר שסמך יותר מכדי הכשר – מותרים כשנפלו על ידי תנאי. אבל כשלא נפלו – אסורים משום מוקצה, כמו שכתבתי בסימן תקיח, דגם היותר על הכשר סוכה – אסור מדרבנן משום מוקצה.

וכן אם סמך עצים או שקים על דופני הסוכה לעבותם – אסורים כשלא נפלה, וכשנפלה – מותרים אם התנה מקודם בין השמשות.

(הט"ז סעיף קטן ב תמה שסותר לשם. ולפי מה שכתבתי, גם כאן הפירוש כן. וכן נראה ממגן אברהם סעיף קטן א.)

סימן תרלח סעיף ח[עריכה]

כיון דהטעם דלא מהני תנאי בדפנות – הוי משום סתירת אוהל, כמו שכתבתי, לפיכך אם הוא באופן שאין שם סתירת אוהל, כמו שכתבתי בסימן תקיח – מהני תנאי כשנפלה. וכן אם בנאה בחול המועד, דליכא איסור סתירת אוהל – מהני גם כן תנאי.

ומיהו זהו הכל מה שלא נאסרה מן התורה. אבל במה שנאסרה מן התורה – לא מהני שום תנאי, אפילו כשנפלה (מגן אברהם בשם ר"ן, עיין שם.)

סימן תרלח סעיף ט[עריכה]

וכל זה לא מיירי אלא בסוכה שישב בה פעם אחד, דנתקדשה. אבל אם הזמינה לסוכה ולא ישב בה – לא נאסרה כשנפלה, או במה שאין סתירת אוהל, או בחול המועד אפילו בלא תנאי; דהזמנה לאו מילתא היא.

והוא הדין סוכה שישב בה בשנה העברה, אם עכשיו לא ישב בה – בטלה קדושתה, והוי כלא ישב בה מעולם. וצריך מעשה אחר שתחול קדושתה (שם סעיף קטן ב).

ואם ישב בה, אפילו לא נעשית לשם סוכה, וגם לא חידש בה דבר, מכל מקום כשישב בה פעם אחת לשם מצות סוכה – נתקדשה (שם). אבל הזמנה לאו מילתא היא.

ואף על גב דכיון דמקשינן סוכה לחגיגה, והוי סוכה גוף הקדושה כמו החגיגה, והרי בגוף הקדושה קיימא לן לומר דהזמנה מילתא היא לעיל סימן מב – אך באמת אינה ממש כחגיגה, והוי כתשמישי מצוה לעניין זה, דהזמנה לאו מילתא היא (מגן אברהם, וט"ז סעיף קטן ג).

סימן תרלח סעיף י[עריכה]

כל מה שתולין בסוכה לשם נוי, אם הם אוכלין ומשקין – אסור להסתפק מהם כל שמונה, אפילו נפלו, דהוקצו למצותם. וביום טוב ושבת – אסור לטלטלם, דמוקצין הם.

ואפילו מאן דלית ליה מוקצה – מודי במוקצה מחמת מצוה, דאפילו רבי שמעון מודה בה. ואם יודע שהתינוקות יאכלום – מוטב שלא לתלותם, או יעשה תנאי כמו שיתבאר.

ואם הנוי סוכה הם חפצים – לא יטלטלן בשבת ויום טוב, ולא ישתמש בהם בחול המועד לצורך תשמישיו. ואם סיכך בהדסים שיש להם ריח טוב, או תלה אתרוגים לנוי סוכה, או שארי פירות שיש להם ריח טוב – מכל מקום מותר להריח בהם, דלא אקצייה מריחו. ומתשמיש אקצייה, ולא מריחו. ורק יזהר שלא יטלטלם בשבת ויום טוב, מטעם מוקצה, כמו שכתבתי.

ויש שאוסרים בהדסים. דבשלמא אתרוג שראוי לאכילה – גם כן אמרינן דמאכילה אקצייה, ולא מריחו. אבל הדסים שאינם עומדים רק לריח, כי אקצייה – מריחו אקצייה. ויתבאר בסימן תרנג בסייעתא דשמיא.

סימן תרלח סעיף יא[עריכה]

בנוי סוכה מהני תנאי, והיינו שיאמר בערב יום טוב מבעוד יום: איני בודל מהם כל בין השמשות. כלומר: אינני מקצה אותם למצוה.

ויותר טוב לומר: כל בין השמשות של כל ימי החג. אך בסתמא כשאומר: כל בין השמשות – גם כן הכוונה כן על כל ימי החג. והרי מסתפק מהם בכל עת שירצה, שהרי לא הקצה אותם, ולא חלה עליהם קדושת הסוכה ומצוותה, ולא נחשבו כנוי סוכה.

ודווקא כשאמר בלשון הזה. אבל אם אמר: אני מתנה עליהם לאוכלן כשיפלו – אין זה כלום, דזהו כמו שאומר: הקדושה תחול עליהם עתה, ולכשיפלו – תפקע קדושתן. ודבר זה אי אפשר.

אמנם אם אמר: אני מתנה עליהם לאוכלן אימתי שארצה – מהני, שגם בין השמשות בכלל, וממילא דלא נחתא עלייהו קדושה. ויש מי שסובר דלשון זה לא מהני (ר"ן שם), אבל הטור והשולחן ערוך פסקו דמהני, והכי קיימא לן.

ומכל מקום טוב יותר לצאת כל הדיעות, ולומר בלשון: איני בודל מהם כל בין השמשות. ויש שסוברים דהתנאי לא מהני רק על אחר שנפלו, ואינו עיקר, כמו שכתב הטור והשולחן ערוך. ומכל מקום נכון להחמיר, שהרי כן היא דעת התוספות בשבת (מה א) לחד תירוצא, והבה"ג לפי מה שכתב הטור, עיין שם.

סימן תרלח סעיף יב[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א:

יש מן האחרונים שכתבו דבזמן הזה אין נוהגים להתנות, משום דלא בקיאי בדיני תנאי. והכי נהוג בנויין התלויין בסכך. אבל בנויין שנותנין בדפנות, כגון סדינין המצויירין – נוהגין לטלטלן מפני הגשמים, אפילו בלא תנאי משום, דיש אומרים דאין אסור אפילו בדפנות עצמן, כל שכן בנויין. ומכל מרום טוב להתנות עליהן.

עד כאן לשונו, ותימה רבה: שהרי אין מי שסובר כן, שאין איסור בדפנות עצמן (ט"ז סעיף קטן ח). וכן מה שכתב דכל שכן בנויין, דלהדיא משמע בגמרא שיש איסור בנוי סוכה (מגן אברהם סעיף קטן ט).

אלא דיש לומר היתר, אחר דכיון דהמנהג כן להשתמש בהן, מסתמא תולין על דעת המנהג (ט"ז שם).

ויש לעשות עניבות בנוי סוכה, כדי שלא להתיר קשר. ואין לתלות שעטנז בסוכה, אלא אם כן גבוהים מקומת אדם. ואותן החוקקין פסוק "בסוכת תשבו" בפירות – לא יפה הם עושים.

וכל אדם יזהר לאחר הסוכות לבלי לדרוס על הסכך, וכל שכן להשתמש בהם תשמיש בזוי. אלא יניחם בזוית, וישרוף אותם מעט מעט. ואל יקל בעיניך בדבר הזה, שהרי שם שמים חלה עליהן (עיין מגן אברהם).