המתלוננת א' וחופש הסקרנות
פרטיה של א', שמתלוננת נגד ניצב אורי בר-לב שתקף אותה מינית, זמינים לכל דורש ברשת. מי אשם? ובכן, אנחנו: אנחנו מפיצים מידע סודי במטרה לדפוק את המערכת - ובסוף דופקים את האזרח הקטן
וויקיפדיה היא נערת הפוסטר של מהפכת המידע של האינטרנט – כל אחד יכול להיכנס לכתוב ולערוך בה, וכל אחד יכול להיכנס לקרוא בה, חינם לגמרי. אבל במשך שבעה חודשים, החל בנובמבר 2009, עסקה קבוצת וויקיפדים, ובראשם המייסד ג'ימי וויילס, במשימה הפוכה: לעשות כל שביכולתם כדי להסתיר פיסת מידע מסויימת: חטיפתו של כתב הטיימס דייוויד רואוד על ידי הטאליבן באפגניסטן. פרסום המידע, חששו בטיימס, יעלה את המחיר שהחוטפים ידרשו ויקטין את הסיכויים לשחרורו בשלום.
היתה להם סיבה טובה לדאוג – שבע שנים לפני כן, טרוריסטים מוסלמים קיצוניים חטפו בפקיסטן את עיתונאי הוול סטריט ג'ורנל דניאל פרל, וזמן קצר לאחר מכן ערפו את ראשו. הדיווח על החטיפה בערך הוויקיפדי על רואוד עלה, ירד, חזר, נמחק, הוקפא מספר פעמים ובסופו של דבר עודכן בחטיפה אחרי שרואוד הצליח לחמוק משוביו וחזר הביתה.
העורך של הטיימס, ביל קלר, גילה שקל יותר למנוע את הפרסום בתקשורת – פשוט כמו להרים טלפון לקולגות ולהסביר את המצב – מאשר למנוע את הפרסום בוויקיפדיה. למזלו, מדיניות העריכה הנהוגה בוויקיפדיה דורשת שהמידע המתפרסם בה יהיה מגובה במקורות חיצוניים אמינים, והעובדה שאף כלי תקשורת ממוסד לא דיווח על החטיפה סייעה לשמור על דממת אלחוט באנציקלופדיה הפתוחה. וויילס הסביר בדיעבד: "מאוד עזרה לנו העובדה שזה לא הופיע במקום שאנחנו מחשיבים כמקור אמין. היה לנו מאוד קשה לו זה הופיע".
טיעון דומה נשמע בזכות הצנזורה הבטחונית בישראל, גם כשזו נראית מגוחכת בעידן התקשורת האינטרנטית. העיתונאי הישראלי יאמר שאין הגיון למנוע ממנו לפרסם ידיעה על הפצצת הכור בסוריה אחרי שמקור זר פרסם אותה; הצנזורה תאמר שאף שהאויב יכול להיחשף לידיעה אצל המקור הזר, ציטוטה על ידי עיתונאי ישראלי יתן לה משנה תוקף, כמעט חותמת רשמית של מדינת ישראל.
כמה היא עושה לשעה?
אבל זה לא המקרה סיפור של א', שמתלוננת שניצב אורי בר-לב תקף אותה מינית. זהותה אינה סוד בטחוני, מקורות זרים לא מחכים לה מתחת לבית עם מצלמות, גופי מודיעין זרים לא מנסים ליירט את שיחותיה וחשיפתה לא משרתת את זכות הציבור לדעת. לא סכנה בטחונית מונעת את פרסום שמה, אלא חוק שנועד להגן על מי שנקלע למצב הרגיש הזה, במטרה להקל עליו להתלונן ולהביא את הפוגע לדין.
אבל בניגוד לתקשורת האחראית ששמרה על החטוף רואוד, התקשורת הלא-אחראית דאגה, כשהיא משתמשת בתמונות מטושטשות ברשלנות מכוונת וברמזים עבים כמו עורף של ניצב במשטרה, להבהיר לכל טמבל עם גוגל מי המתלוננת, במה היא עובדת, איך היא נראית, בת כמה היא וכמה היא גובה על שעת עבודה.
בנוסף, שוטרים חרוצים החליטו שהיא צריכה להיות חשופה ברשת כמו שהם חשופים בניידת, ופרסמו את השם שלה עבור מי שטרם הבין. שמה המלא, ועותק מטמון של פוסט עם תמונותיה, מופיעים בעמוד התוצאות הראשון כשמחפשים בגוגל פרטים על הפרשה, אפילו בלי לנסות למצוא את המידע האסור. אומת האינטרנט אוהבת להפיץ מידע סודי, במיוחד אם הוא מגיע עם החותמת הרשמית של איסור פרסום.
שבוע אחרי ההודעה על חקירת בר-לב, מי שלא יודע את שמה של א' הוא רק אדם שנתון בתרדמת שמקשה עליו להתעדכן בחדשות, או כזה שעושה מאמץ על-אנושי לא להיחשף לפרטים.
בשם הסקרנות מותר לעשות הכל: מאבטחים בשדות תעופה יכולים לענג את עצמם מול צילומי העירום של הנוסעים במכשירי השיקוף החדשים והשנויים במחלוקת. גולשים יכולים להפוך לסטוקרים ולהטריד אנשים שמעדכנים את מיקומם בפורסקוור ובפייסבוק. שוכני פורומים יכולים לקחת את החוק לידיים ולהטריד עורכת מגזין אוכל שנהגה להעתיק כתבות בלי רשות. ישראלים סקרנים יכולים לצרוך ולהפיץ באינטרנט מידע על א'.
ילד דל קלוריות
ב-1729 פרסם הסופר ג'ונתן סוויפט ("מסעות גוליבר") מאמר סאטירי בשם "הצעה צנועה", בו הציע שעניי אירלנד ימכרו את ילדיהם למאכל העשירים, ובכך ייפתרו בעיות העוני וריבוי האוכלוסין: "בדבלין עירנו אפשר יהיה לייסד בתי-מטבחיים מיוחדים לשם כך באזוריה הנוחים יותר. מומלץ כי הקצבים יקנו את הילדים חיים ויכינו אותם לבישול בעודם חמים לאחר השחיטה, כפי שאנו עושים לחזירים המיועדים לצלייה" (תרגום מאנגלית: יואב איתמר).
"בעידן גוגל, אי אפשר לשמור על אנונימיות של אדם מפורסם", כתב על פרשת א' מומחה החיפוש אורי ברייטמן. זו לא אקסיומה, כפי שלימד אותנו סיפור החטוף רואוד, אבל זו הסטה נוחה של הדיון מההיבט האתי להיבט הטכני. הטכנולוגיה לחשיפת מתלוננת על הטרדה מינית קיימת. הטכנולוגיה לבישול ואכילת ילדים קיימת גם היא. אנחנו לא מחליפים מתכונים לילד צלוי בשום ודבש בפורומי בישול. אז למה אנחנו מפיצים את המידע והתמונות של א' בחדווה ובלהט של מי שמצאו דרך חדשה לדפוק את המערכת?
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
