הכי ישן-חדש שיש / ד"ר ישי לב, רופא משפחה

הכתבה של סייד קשוע בהארץ מקבילה בין חוויית המבקר בקניונים הצמודים לבתי חולים , לזו של העובר בדיוטי פרי בדרך לטיול בחול. אותו אסקפיזם , ״אינטרקונינטליות שמדגדגת לי כאן וכאן״. הכתבה מספרת למעשה שוב את החיפוש אחר נוחות , נעימות וטישטוש הקשיים בחיים כך שניטיב להתמודד עמם והצורך שלנו לשלוט במה שיקרה לנו גם ברגעים הכי מפחידים ואינטמיים – ״אני לא כאן לכימוטרפיה אלא קונה שעון אורלוגין במבצע״.

בהדסה כמו בשאר המרכזים הרפואיים הפרטיים והציבוריים, מתפתח עולם שלם שהוא עדיין נפרד אך כולל בתוכו את כל מרכיביו של עולם הבריאים. מלון למשפחה, חדרי אשפוז ברמת מלונאות כמו במלון 5 כוכבים, מגוון מסעדות לבחור מהן לארוחותייך כאורח או מאושפז, מרכזי יופי וכמובן טלויזיות עם שלל הערוצים לצורך בידור. אני מניח שמגמה זו רק תתחזק ולו בשל התחרות בין המרכזים אשר עברה מהתחום הרפואי ל״חווית הלקוח הכוללת״. אבל גם מכיון שישנו צורך של הציבור להפריד בין עולם הבריאים והחולים, ואלו האחרונים דורשים תנאים !

אני נזכר בליווי הראשון של משפחה שעשיתי בתחילת ההתמחות, ליווי אל מוות הסבתא ממחלה חשוכת מרפא. כל קרוביה הגיעו להיות איתה בשבועות האחרונים, למרות הכרתה המטושטשת ככל שהיא צנחה אל תוך חיבוקו האכזרי של העולם המנותק של אלו ההולכים בדרך בודדה זו. אולי ראתה אותם או שמעה, אולי בכלל דמיינה שהם קרוב לוודאי שם. כולם ישבו סביב מיטתה שהוצבה במרכז הסלון, בכו, צחקו, דיברו, שקטו.

כשסבתא שלי האהובה נפטרה הייתי עסוק, בא והולך אל הטיפול נמרץ המטופש, אשה בת 94. עם הפסקות למקיאטו במרכז המסחרי של איכילוב, שיחות מסדרון, הסברת פנים לרופא התורן והאחות הראשית ולמשוך בחוטים כך שנקבל עוד חוות דעת. כמה חודשים אח״כ נרגש עד כדי דמעות סיפרתי למשפחתי הנרחבת על החוויה המתקנת שהיתה לי בליווי אותה גברת בימיה האחרונים ואת משפחתה . הם חשבו שהתחלקתי על השכל, שנעשיתי רך מדי. הם ענו במהירות ממוקדת ופסקנית כי הם היו נלחמים עש הרגע האחרון, לא היו רוצים שאנחנו נעבור חויות קשות שכאלו, להם יהיה עובד זר, אחות פרטית ובכלל יאחסנו עצמם באחד מבתי החולים המפוארים ובוודאי שאנחנו מוזמנים לבקר לשעה קלה. אני ראיתי בזה צורך בשליטה, פתרון אחר לפחד ? כמה שנים אח״כ בני המשפחה היו כבר אחרי ניתוחים מסכני חיים ובשניהם לא שמעתי לצוואתם , ישבתי למרגלות מיטתם עד שהתעוררו וחזרו לעצמם. לי ולהם זה עשה רק טוב. בלי מקיאטו, בלי ארוחות גורמה, בלי חדר ממתינים מפנק , לבד בלילה, במסדרון אפל , שעות ארוכות.

האם האסקפיזם שבמרכזים רפואיים שהם גם מרכזי בילוי הוא בהכרח רע ? ברור שלא , זה נותן כוחות להמשיך כמו שאוכל זה חלק בלתי נפרד מכל שבעה, ושבכל חדר מצב פינת הקפה היא פופולרית. אך זה גורם לך לחשוב – האם יותר מדי אסקפיזם ואנחנו עלולים לפספס כאן דבר חשוב, אינטימי ועמוק שלא יזדמן לנו שוב בחיים ? דבר שאולי שווה בשבילו לוותר קצת על שליטה ?

ישי

קראתי לתמונה מטה – ״על כרי דשא תרביצני״

השבוע שוב גיליתי כי אין כמו חוות דעת שניה בכדי להעיר את המערכת הרפואית מתרדמתה השגרתית. ומה לי רופא משפחה ולזה – הכל ! אימיילים לחבר שלי בארהב הניבו את השם של המומחה הכי רציני בארץ ובחול, למשפחה של המטופל היו גם קשרים עם אחד-שיודע , מקורות הוצלבו, אימיילים ובתוך יומיים החומר כבר הגיע בדואר שליחים לארהב. במקביל בתוך ימים פגישה עם ״המומחה הכי …״ התורן ובתוך שבוע סהכ ישבנו וסיכמנו – שינינו כיוון לחלוטין לגבי הטיפול המומלץ. אגב, לא את הרופאה האונקולוגית שהיטיבה לקבל בהבנה את רצונו של המטופל וזוגתו.

מה יצר את תופעת החוות דעת הנוספת ? ברגע האמת אנחנו כולנו רוצים להאמין, ולא כל-כך משנה במי, אלוהים או רב, אמא או המפקד וכמובן בעידן הנוכחי גם הרופא או אפילו איזה פורום נידח באינטרנט ששם כתב איזה אחד שקורה לעצמו הכל-יכול4; מה לעשות כנראה תכונה אנושית. מאידך החיים לימדו אותנו להזהר מהשרירותיות של הקבוע, מתכונים מוכנים להצלחה ו״סמוך על סמוך״ או ״שיטת המידלע״.

זה ברור שגם הצד השני מאוד מודע לצורך הזה בסמכות אמינה וכמו שאנחנו כבר יודעים , צורך זה יוצר היצע. היום ההיצע של חוות דעת שניה ברפואה יוצר אף הוא את הצורך בדעה זו לא פחות מאשר הצורך היה קיים בלעדיו. כמובן שמשני רופאים מקבלים 3 דעות וזו כבר בעיה אחרת – אולי כאן זה המקום של רופא המשפחה ? לפעמים.

שלכם, ישי

נכון, עם הגיל אני מרגיש קצת יותר מנוסה, הדברים קורים מעט יותר בקלות ולפעמים, נדירות, כמעט מעצמם. אבל לאחרונה התחלתי להשתמש ביומן דיגיטלי. סופסוף, אשתי אומרת, היא כנראה לא אוהבת להיות היומן המדבר ויודעת תמיד מה טוב בשבילי… אך האם זה אכן כזה סימן חיובי ? 

היום היה זוג מבוגר במרפאה , ביומרתי בעבר שלחתי אותו לאבחון בחשד לפרקינסון, החבריה בהדסה חשבו שצדקתי אבל אני לא בטוח שהוא סלח לי – בשביל מה הוא צריך את זה ? נו – אז  ?! אז אשתו הביאה אותו היום בשל סיבה ברורה לה ולא לו – היא טוענת בתוקף שהוא לא זוכר כלום, להוריד מהאש, להביא מהמכולת, להוציא את הכביסה ואפילו שהשבוע יש את הבר מצווה של הנכד (רק אז החליטה לבוא).   שאלתי – הוא מארגן משהוא לאירוע? הוא הכין את הנכד? הוא אחראי לסידור הישיבה ? והיא כמו שאומרים – פחחח (אין מצב). אין סיכוי היום כמו לפני עשור ועשורי שנים שהוא יקבל אחריות וסמכות שכזו. בקיצור הם הבינו את הרמז אבל אני נותרתי עם החרדה – מה אם היא תלך לפניו , חס וחלילה ? ביצה הוא לא יודע לעשות! ואז מה – יקראו לו קשיש דמנטי סיעודי ?(אני אצטרך לטפל בו – נו זה כבר  נישט פושט מעיינסה)

אחרי שדיברנו מסתבר שהוא תמיד היה כזה, תמיד העביר לה את סמכות הזיכרון – והאמת אני מכיר רבים ויקרים לי ולאשתי שעושים זאת. אז האם זה רע ? אם הוא זוכר את כל התפילות בע"פ, תור מי לעלות לתורה השבת ואת כל פסקי ההלכה – אבל שוכח לקנות אוכל ובוודאי היכן פותחים את הגז, מה הקוד של הכרטיס אשראי וכדו' – אז מה זה אומר ?

אז עכשיו תורי לומר, פחחחחח – כל אחד שונה ולפעמים אנחנו שונים באופן דומה. הוא יצטרך עזרה אבל נא לא לשפוך את התינוק עם המים. כן , ברור שעם הגיל זוכרים פחות ופחות. בהחלט צריך כבר בגיל צעיר יחסית של 40,50 להתחיל ללמוד קורס באוניברסיטה או למצוא דרך כל שהיא לאמן את המוח. אבל מכאן ועד להתחיל לחשוש מהזקנה כאילו היא מחלה יש מרחק רב. ושוב, העיקר הזוגיות.

שלכם, ישי