לפחות אפשר לעטוף עם זה חתולים
פוסט של טל גוטמן
החלטנו לעשות מנוי סוף שבוע ל”הארץ”. מקבלים אותו כל שישי בדואר. בניגוד להתעקשות של ליאת לעשות מנוי לאוזן השלישית, כאשר, לפי מקורות זרים, ניתן להוריד כל סרט היום בקצב הסמבה וה-ADSL, עיתון סוף שבוע עוד הגיוני, בצורה זו או אחרת. אתה לא תלוי בחסדו של עורך עמוד הבית של “הארץ”, שלעיתים עוד מבליחים בו דיווחים על מלחמת המפרץ. העיתון מגיע עטוף כולו בגליון סוף השבוע של The Marker, כאילו להראות באופן סימבולי וברור את סדר החשיבות שנותנים לעיתונים השונים, שם ברחוב שוקן. וכחלק מהחבילה, אנחנו מקבלים גם את העיר.
כל מי שגדל בניינטיז, יודע ש”העיר” הוא סוג של פסגת המגניבות התל אביבית, או לפחות היתה, בשנות התשעים. עיתון שהרשה לעצמו לפרסם את “השער האחורי” במשך 11 שנה היה מגניב באמת. זה לא רק במוחנו. אבל נראה שבשנים האחרונות העיר סובל מבעיית איוורור קשה. המזגן, ככל הנראה, עובד על מוד “מחזור אוויר”, וחלונות חדשים לא נפתחים, אז אחוז החמצן יורד. זו הדרך היחידה להסביר את מה שקורה שם, כי לא עבר מספיק זמן כדי שה-inbreeding יתחיל להשפיע.
אני אפילו לא מדבר על מדור הדחקות הפנימי שבתחילת העיתון, או על מכתמי “קיטי היקרה” או “ועירית לינור היתה אומרת”. למרות שגם הם איומים. אני מדבר על כתבות כמו כתבת השער ב”העיר” האחרון, (גליון 1525, 25.12.2009), על גורי חתולים, או כמו זו שהתפרסמה חודש לפני, שתיארה את עלילות המוסד בתל אביב.
הכתבה על המוסד היתה הבזבוז הראוותני ביותר של כפולה שראיתי זה זמן רב. טקסט הזוי, שמחברו פשוט החליט, מסיבותיו הוא, שלמוסד יש מתקן אימונים באיזור בבלי, ושכל מי שמסתובב באיזור בבלי רבתי, לבוש במדי המוסד הרשמיים, השילוב הנדיר של מכנסי דגמ”ח ונעלי ספורט, נמצא במשטר אימונים של המוסד, לקראת איזושהי משימה סודית בדמשק. חמוש בזיהוי וודאי של אותם חשודים, הוא החליט לעקוב אחריהם, והם התנהגו בדיוק כמו שמרגלים בספרים מתנהגים כשעוקבים אחריהם – ניסו לברוח. אין ספק שחשיפה לפנטזיות פרנואידיות היא חוויה מעניינת – תראו את “נפלאות התבונה”, אבל מה זה עושה בעיתון שלי?
מילא, חשבתי לעצמי. כתבה שולית שניסתה לרכוב על פאשלה מתוקשרת. אבל אז הגיע כתבתו של חגי מטר, “שריטה“. הנה הסיפור: יש מישהו, מבוגר ועשיר (שתי תכונות שאוטומטית מסווגות אותו כרשע ב”העיר”), שניסה לאמץ גורי חתולים באופן סדרתי, ולא כל כך הצליח במשימה. הכתבה מנסה, במגוון דרכים, להפוך את זה לסיפור על צ’ארלס מנסון חדש, שמסתובב כיהודי הנצחי במרצדס כסופה, ואוסף חתלתולים “בגודל כף יד”, ואז אוכל אותם לצלילי רוק כבד, תוך שהוא מאונן על תמונות Lolcats של השטן. התחושה הזאת מתקבלת עוד לפני שקראת את הכתבה, מהגרפיקה המאיימת והכותרת המאיימת לא פחות, וטוב שכך, כי גם אחרי שקוראים אותה, נשארים רק עם תחושה, ולא יותר.
הכותרת “12 קטנטנטים, בני לא יותר מחודשיים, בגודל כף יד, לאן הם נעלמו?” מציגה את התעלומה שיש לפתור, וחגי מטר מנסה בכל כוחו ליצור דרמה בלשית, בכיכוב מפלצת (להלן: “צ’ארלס מנסון החדש”), ואוסף של אנשים טובים (להלן: “ש””, “ד'”, ועוד שמות ששמורים בתוכנית להגנת עדים). צ’ארלי קשישא יצר קשר עם מישהי על מנת לאמץ גורי חתולים. המישהי הזאת, בהתקף פארנויה הזוי, החליטה לרשום את מספר הרכב שלו (!), ולפרסם את חשדה (המבוסס על “תחושת בטן”), בפורום חתולים של תפוז. שם, מסתבר, מצאה עוד שותפה לפארנויה, ושתיהן הפיצו מייל רחב היקף שמזהיר בפני… מה? לא ברור.
“אני קצת נבוכה שנתתי לו שלושה חתולים, שהייתי כל כך תמימה”, מוסרת ש’. בשלב זה, עדיין לא ברור למה ש’ צריכה להיות נבוכה. אבל זה בסדר, הקורא הנבון כבר שומע את צלילי הספלטורה והמסור החשמלי ברקע, ומבין את הרמיזה.
ש’, ד’ ומ’ החליטו שצ’ארלי “לא נראה להם”, מה שנתן להם לגיטימיות לאתר את שמו וכתובתו בהתבסס על “הקשרים” שלהם (מישהו דיבר על חדירה לא חוקית למאגרי מידע?), ולפנות למשטרה. שוב – עד כה, לאחר שביקרו במשטרה, עדיין לא מסבירים מה קרה. פשוט “תחושות בטן לא טובות”.
לאחר שבמשטרה חקרו את צ’רלי, פעמיים, והגיעו למסקנה שאין מקום להמשיך לחשוד, שכרו ב”תנו לחיות לחיות” בלש פרטי שיעקוב אחריו, וכשהתקציב לבלש הפרטי נגמר, אז “נגה וברק”, זוג מתנדבים, עקבו אחריו במקומו. התמה של מעקב אחרי אזרחים חוזרת לדפי “העיר”. למרבה ההפתעה, לאחר שנחקר במשטרה, והושם במעקב של בלש פרטי ואזרחים, צ’ארלס מנסון המוכתר הרגיש טיפה פרנואיד, ולכן הוא היה “עוצר כל שני מטר לבדוק אם יש מישהו מאחוריו”.
לאורך כל הכתבה יש אווירה של חשד במעשה נורא, אבל באף נקודה לא כתוב מה הוא, או על מה הוא מבוסס. הכתבה נסגרת בעימות עם אותה מפלצת שייצר חגי מטר, קליימקס שמטר שללא ספק קיווה שיתפס כווידוי הרסקולניקובי של צ’ארלי מנסון החדש. אבל במקום זה אנחנו מקבלים מונולוג מבולבל ועצוב של מישהו שככל הנראה לא ממש ידע מה הוא עושה עם חתולים, ובצורה לא אחראית, איומה, אבל ככל הנראה ממש לא מכוונת, הצליח להרוג תריסר גורי חתולים.
אני לא מכיר אף אחת מהנפשות הפועלות. אני לא מכיר את חגי מטר, או את ברוך תומר, שמו האמיתי של צ’ארלי, או את ש’ או מ’ או ד’ שעקבו אחריו. אני אוהב חתולים מאוד, והמחשבה שמישהו מזניח אותם, או לוקח אותם למרות שהוא יודע שלא יוכל לטפל בהם, היא איומה. אבל בעירנו הקטנה מתרחשות זוועות אמיתיות, שבהם אנשים אמיתיים עושים דברים רעים באמת, במכוון, לאנשים אחרים. העדר החמצן במסדרונות רשת שוקן הוביל לנפיחה העיתונאית הזאת, ואני, בתור מנוי, נמאס לי שמפליצים לי בפנים.
טל גוטמן כותב את הבלוג “קורות ממלכת עילם” באינטרנט, שם פורסם הפוסט במקור
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
[…] This post was mentioned on Twitter by yael goren and חדר 404, topsy_top20k. topsy_top20k said: פוסט חדש: לפחות אפשר לעטוף עם זה חתולים http://j.mp/6zm6ku […]
“מדור הדחקות הפנימי שבתחילת העיתון” – מעולה.
כל כך נכון, עיתון נפוח שהוא נפיחה אחת גדולה. תחושה של בני 20 וקצת שרוצים להראות לנו מאיפה משתין הדג, לנער את הבורגנות השבעה, אבל הבדיחה היא עליהם.
מאז מותו של עלי מוהר אין למה לפתוח את העיתון, אצלנו הוא הולך ישירות לערימת העיתונים הישנים.
וואי וואי, עכשיו הסתבכת עם שוכני פורום חתולים בתפוז…
כל הכבוד לעיתון הארץ – עצוב שחיים של חתולים לא מספיק חשובים בעיניך.
כן ממש אתה אוהב חתולים – אתה פשוט אידיוט שלא מעניין אף אחד – תמשיך לחיות בבועה שלך – פלצן.
לפחות היית כותב איך מתו החתולים.
חבל מאוד שאתה לוקח ביקורת על עיתון והופך אותה להשמצה גסה – לידיעתך אדוני הנכבד (לא כל כך, מתברר) להנ”ל ברוך תומר נמסר מספר רב של גורי חתולים – 12 ידועים ומי יודע כמה עוד – שהוא הודה בעצמו כי נפטרו או ברחו.. האם זה מריח לך הגיוני?! אדם בן 60+ שממשיך לאמץ חתולים למרות שהם מתים או נעלמים, בלי להפנות לטיפול רפואי, ותוך שקרים גסים על זהותו, על משפחתו וכוונותיו??! איזה כיף כשאין מצפון ואפשר לרכב על גל “הגברת המשוגעת עם החתולים” ולרדת קצת על אנשים מסורים ובעלי לב שעוזרים לחיות..
לצערי נראה שהרבה יותר כיף לרדת על מאכילי חתולים ואוהבי חיות (שהרי אוהבי חיות הם “לא נורמליים” בתפיסה העצובה מאוד של ימינו) מאשר לדייק בעובדות, לפתוח את המוח ולהבין מה עומד מאחורי אדם מאמץ סדרתי שמעלים חתולים, משקר בעזות מצח ומתנהג בצורה חשודה ביותר.
ה”ניתוח” שלך את הכתבה מזלזל ומעורר בחילה. אוהב חיות אתה בטוח לא. אולי אוהב ביקורות שמתיימרות להיות שנונות.. ובינתיים, 12 הגורים שגורלם העגום לא ידוע עדיין חסרים..
נעמה שלום,
אני מבין את הרגישות של הנושא מבחינתך. בשום נקודה לא ניסיתי לרדת על מאכילי חתולים ואוהבי חיות. כמה מחברי הטובים ביותר מאכילים חתולים, ואני, ברגעים אלה למען האמת, מאכיל את הארבעה שגרים אצלי בבית.
הבעיה שלי היא לא עם מאכילי החתולים, אלא עם כתבות עיתונאיות שמאשימות הרבה ומוכיחות מעט. מפריעה לי חוסר הקריאה הביקורתית בכתבה רק בגלל שהיא “בצד שלנו” – ראי הערתי לאורי בבלוג שלי. כי מי שקורא את הכתבה בעיון יכול להבין שאפשר להבין את הסיפור הזה לכאן ולכאן, אבל אנשים דוגמטיים תמיד יחפשו סיפורים בשחור ולבן, שבו יש את המפלצות שנוסעות במרצדס אפור, ואת הטובים שעוקבים אחריהם.
מה שעוד מפריע לי, הוא שברגע שאני מעיר הערה שלא מוצאת חן בעיניך (או הקהל שאת מייצגת?), אני הופך לחסר מצפון, לא נכבד ומעורר בחילה. הכי קל לצחוק על הקהל של הבלוגרים, כי הם נתפסים כ”אוהבי ביקורות שנתפסות כשנונות”, ולא חס וחלילה כבני אדם גם הם.
תודה לך, טל. סוף סוף מישהו נותן קצת פרספטקיבה.
(ולי, שלא כמו אוהבי החתולים הביקורתיים פה מעלי, אין בעיה להזדהות)
נשברתי ואני מודה. אני הוא צ’ארלי המדובר ואת החתולים הקפאתי ובכל פעם שאני רעב אני מוציא מהפריזר ומחמם במיקרו. עשיתי את זה כי אני מובטל ונגמר לי הכסף לקנות אוכל רגיל. רציתי לזעזע את המערכת.
לא ברור לי כיצד מישהו שמגדיר את עצמו כ”אהב חתולים מאד” חושב שאדם אשר משקר לגבי זהותו – באופן חוזר מאמץ בצורה כ”כ אובססבית, וכאשר לדבריו שלו- החתולים (לפחות חלקם) מתו לו בידיים אינו משהו לדווח עליו ושאינו “זוועה אמיתית”… ובזה אינך שונה מהתומר הזה שחשב “טוב מת לי אחד, מה הבעיה נקח אחד אחר – שוב ושוב ושוב” – האיש הזה אימץ בצורה סידרתית בהפרשים של ימים אחד מהשני- פנה גם פניות חוזרות עם זהויות שונות לאותם אנשים – אימץ 12 גורים בתקופה כ”כ קצרה ולמרות המצבים הקשים שהוא (לטענתו) הגיע אליהם לא טרח לבקש אף אפילו עצה אחת או לקחת את הגורים המסכנים הללו לוטרינר!!
אני לא יודעת אם אתה מכיר חתולים אבל זו חיה שגם בגיל של חודשיים יודעת לשרוד – ויותר מכך- אינה “נעלמת” , במיוחד ממקום שלכאורה מספק לה מזון – וגם אם מה שהוא טוען אכן קרה- זוהי התנהגות פושעת ושצריך לפעול נגדה ולהתריע
כחובב עיתונים ידוע שלא בוחל גם ברמה נמוכה כל היא מגיעה מהודקת בין שתי סיכות וריח של עופרת, דעתי היא כי הביקורת לגבי הידרדרותו של “העיר” – אכן מוצדקת.
על אף זאת, היו רגעים יותר קשים (אם אינני טועה בשנים 2005-6). גם אני הייתי על סף השלכה אוטומטית של “העיר” הצידה מדי שבוע, אבל מה שכן משאיר אותי בעיתון הם שני חלקים: הראשון, מדור ביקורת התרבות ובעיקר ביקורות הטלויזיה האקזיסטנציאליסטיות של אלון עידן. מה לעשות, טקסטים כאלה עוד לא הצלחתי למצוא בשום מקור אחר. והשני, מדור הספורט שניחן בשאר-רוח מיוחד ומסורתי שאותו עדיין לא הצליחו להרוס.
ולשערוריה אחרת: משפחתי ואני מנויי “הארץ” מזה שנים רבות. את “העיר” התחלתי לקרוא באופן קבוע אי שם בתחילת שנות התשעים. לאחרונה קיבלנו מכתב רשמי מ”הארץ” ובו מובהר לנו כי לאור העובדה שאנו מתגוררים בפריפריה המרוחקת “חולון”, נפסיק לקבל את עיתון “העיר” מדי יום שישי. מעבר לזה שזה די מגעיל מצדם, בייחוד ללקוחות ותיקים, כל עוד הם לא מספקים תחליף, או שלא מתעוררת מחאת צרכנים משמעותית, אז לפחות נפתרה הבעיה עבורי.
כל הכבוד טל!
אני לא מכיר את הסיפור של החתולים ולא שום צד שלו. אני אוהב טבע וחיות אבל לא פנאט צמחוני. מה שברור כאן שלא נעשתה כאן עבודה עיתונאית רצינית. תכל’ס יכול להיות שמדובר בבן אדם בודד שמחפש לגדל חתולים, ויכול להיות שמדובר במפלצת, אבל האשמות חד צדדיות בלי יותר מספקולציות ו”שמעתי” לא מתאימות לעיתון. מישהו גם שמע שצה”ל סוחרים באיברים…
תל אביב… אני מוכרח ליילל אפילו שכולכם תקפצו עלי. כולכם דואגים לחתולים, ולאף אחד לא אכפת מהבנאדם.
אריאל, יש הבדל מאוד גדול בין הדינמיקה שאתה תיארת, ובין מה שהכתבה של חגי מטר ניסתה לרמוז עליו, ועל זה בעיקר התרעמתי.
בתור אדם שמגדל ארבעה חתולים, וסעד אחד בשבוע שעבר כל יום עם כפית, אני מנסה להבין איך טעמי בעיתונות הופך אותי ל”לא שונה” מאדם שהזניח תריסר גורי חתולים? או שכל מי שלא חושב כמוך הוא אוטומטית מפלצת זוללת גורים?
לראובן, מי שאוהב חיות, לא אוכל אותם. זה לא הופך אותו ל “פנאט צמחוני” זה הופך אותו לאדם שנאמן לעקרונות שלו.
זה דומה נניח לאדם נאור שמתנגד לשובניזם, זה שהוא לא מרביץ לאשתו (או, להבדיל, מסרב להנשא בטקס יהודי מדויק בגלל הסממנים השובניסטים בו) לא הופך אותו ל “פמניסט פנאט”. זה פשוט אומר שאותו אדם פועל על פי עקרונות מוסריים בסיסיים.. זה הכל.
מעולה יא גוטמן, וכרגיל האמנות האמיתית היא בתגובות. יש לי רעיונות לפוסטים הבאים שלך:
מגדל נווה צדק – הפנינה הארכיטקטונית של תל אביב
החומוס הטוב בעיר – סלטי צבר
יאללה יאללה, אז עקרנו כמה עצי זית
למה אני בעד שקופאיות יעמדו בסופר
נשים שמנות עם הרבה חתולים – מה הבעיה שלכן?
האייפון – טלפון מצוין ומשתלם
הרומן שלי עם רון חולדאי
זה לא שאני נגד נשים במקום העבודה, אבל תעשו לי טובה, מנכ”לית?!
בשר זה טעים רצח: מתכון לפילה עגל חלב ברוטב ציר בת יענה, על מצע של כבד אווז ולבבות מולארד (הסוד להצלחת המנה הוא במתכון הסודי: שבבי חתול בן יומו)
כרגיל, כשמותחים ביקורת לגיטימית על אחד מעיתוני “רשת שוקן” או את הספינה האם עצמה (“הארץ”), אבירי הפלורליזם מיד שולפים ציפורניים ומתחילים להשמיץ. מוזר שלא קראו לגוטמן פשיסט, או עדיף יודו-פשיסט (ככה הם מאמינים שהם מעליבים אותו פעמיים), תומך ביבי, ציוני שטוף מוח, וכמובן: מתלהם.
חלאס, אפשר לאהוב חיות ולאכול בשר. זה לא עומד בסתירה. אנחנו לא דורשים מאריות לעבור לקינואה ואין סיבה שנדרוש גם מעצמנו לחדול לחלוטין מצריכת בשר. מה שכן, ראוי ורצוי לצמצם את הצריכה עד כמה שניתן ובוודאי שלא להשתמש בחיות לצרכים קוסמטיים ואפנתיים. וחוצמזה, הכתבה בהעיר על גוועלד הגורים באמת לא הייתה יותר מתמוהה (והנה תעודת ההכשר: מגדלת שלוש חתולות, תורמת כספית והתנדבותית בעמותה להצלת חתולים – מספיק?)
[…] גוטמן כתב על הפרשה בהרחבה והפוסט התפרסם גם בחדר 404 ונראה לי שטל די אמר את כל מה שיש להגיד […]
ברק: אני אוהב חיות, נגד התעללות בחיות, אבל לא רואה שום בעיה עם הרג הומאני של חיות לכל שימוש (נעלי עור אתה לובש?) או צורך.
בניגוד לבני אדם, אני לא חושב שיש ערך מיוחד לחיים של בעל חי (אני לא מדבר על חיות בסכנת הכחדה או הפרה של איזה איזון טבעי), אז כל עוד הורגים אותם בצורה שלא מתאכזרת, אז יאללה סטייק.
מכיוון שרוב רובו של אוכלוסיית העולם לא צמחונית, אז כן, אתה קיצוני, לטוב ולרע, תתמודד, אתה קיצוני.
הי עידו,
תודה שחסכת לי את קריאת הכתבה המקורית. גם אני עשיתי לא מזמן מנוי לסוף שבוע. התלונה היחידה שלי כלפיך היא שלא נכנסת מספיק במדור ‘קיטי היקרה’, שנכתב מדי שבוע מתוך רוע צרוף ועיוורון מחליא ואהבה עצמית מעוותת. מישהו יודע מי השרץ שכותב את התועבה הזאת? מתחשק לי לזרום עם ההומור שלו ולהכניס לו למזגן קצת ציקלון בי.
ואיפה אלון עידן, שחתום על עריכת העיתון הזה? איכס.
אני אפילו לא פותחת את העיר יותר אלא רק את העכבר. בין הקבס מהמדורים הקבועים (לא רק קיטי ועירית לינור אלא גם פורנוגרפיית הנדלמן-סמית-בן-כנען-איך-שהוא-לא-קורא-לעמצו-השבוע ורעיו המבחילים בחלקם וסתמיים בשאר המקרים). עומר שוברט היה מעניין, אך מחליפו פחות.
הבעיה האמיתית בעיניי היא שעיתונאים מבססים כתבות “רציניות” על מכתבי שרשרת שהם מקבלים באימייל, במקום לעשות תחקירים. ראה מקרה שרי אנסקי שקטלה את שמן הקנולה בעקבות מכתב שרשרת.
ולכל המגיבים נגד טל – פגשתם באופן אישי את האדם המוזכר בכתבה? אז איך אתם קובעים שמעשיו ומניעיו פסולים? לא מספיק שמישהו אחר אמר לכם את זה או קראתם על זה באיזה אתר.
ראובן, תלוי איך מתייחסים למילה קיצוני.
סליחה עם חוק גודווין, אבל גרמני שהציל יהודים בשואה היה קיצוני על פי ההגדרה הזו.
אם נסכים על זה, אז אוקיי, אני מרשה לך לקרוא לי קיצוני.
אין דבר כזה הרג הומני של חיות לצורך אכילתן. אפשר להתווכח על השאלה האם זה מוסרי לאכול חיות שנשחתו בצורה “הומנית” אבל לפני כאן כדאי לדעת שבפועל אין כזאת חיה (תרתי משמע).
אתה מוזמן לבקר במשק עוף החופש הקרוב למקום ביתך (אתה מקפיד לקנות כזה?) ולגלות שלא חופש ולא נעליים.
ואני בטוח שאתה בכלל לא אוכל רק “בשר חופש”.
הנעליים שלי סינטטיות כמובן. תודה על ההתעניינות.
[…] ממלכת עילם” באינטרנט, שם פורסם הפוסט במקור. טל גוטמן כתב על “העיר” בגליון דצמבר 2009. 17.07.2010 / 2:50 | בנושאים […]
מייל שכתבתי היום לעידו:
“הי עידו,
היום נתקלתי בפוסט שפורסם בבלוג לפני שנה בערך, שעוסק בכתבה שהיתה ב”הארץ” על אדם שחשוד בהתעללות בחתולים, ושמו ברוך תומר. המסקנה של הכותב טל גוטמן היתה שהכתבה לא מבוססת ומגוכחת (“לאורך כל הכתבה יש אווירה של חשד במעשה נורא, אבל באף נקודה לא כתוב מה הוא, או על מה הוא מבוסס”).
בעקבות התלונות שהוגשו נגדו, ברוך תומר נחקר על ידי המשטרה וכיוון שלא נמצאו עדויות פיזיות להתעללות (נניח, גור מת ליד האינטרקום), אלא רק עדויות של אנשים שמסרו לו חתולים, העניין נסגר.
לפני כשבועיים אימץ ברוך תומר את החתול הקטן של אחותי תחת שם בדוי וסיפור מומצא, והחזיר לה אותו יום למחרת במצב גוסס כשהוא סובל מנזק מוחי ומדימום.
לפרטי הסיפור המלאים ראה הקבוצה הבאה בפייסבוק: http://www.facebook.com/#!/pages/zhyrwt-rwzh-gwry-htwlym/128419267203906?v=info&ref=ts
מה אני רוצה מהחיים שלך בעצם?
זה נכון שעיתונאי צריך לעשות את המירב על מנת להביא כמה שיותר הוכחות ועדויות לפני שהוא מפרסם כתבה ה”מכפישה” שמו של אדם. עם זאת, אחד התפקידים החשובים של העיתונאי, בניגוד לשוטר/שופט, הוא לחשוף סיפורים ופרשיות עמומות יותר, שמגיעות מלמטה, מאנשים שאין להם אמצעים ללכת לבית משפט או לשכור חוקר פרטי. להוציא החוצה נושאים שצריכים להדאיג את הציבור כולו ומתחבאים אי שם. במקרה שלנו מדובר, לכאורה, בפסיכופט שיש לו אובססיה לגורי חתולים ונוהג לקחת אותם במאות ממקומות שונים, תחת סיפורי כיסוי ושמות בדויים, ולפגוע בהם. נכון להיום הצטברו כבר עדים רבים בפרשה הזו, אבל לא הצליחו להאשים אותו בפלילים.
אז מזל שיש עיתונאי ב”הארץ” שזה עניין אותו, כי את המשטרה זכויות בע”ח לא מעניינות, והמשאבים שמושקעים בזה הם בדיוק אפס, ואת שירותי הרווחה זה בטח לא מעניין שמסתובב פסיכופט ברחובות, וגם כשכבר תופסים אנשים שמתעללים בבעלי חיים גוזרים עליהם במקרה הטוב קנס כספי שלא מונע מהם להמשיך במעשיהם (ראה מקרה יואב אליאסי, שאף התוודה שהוא נוהג לרצוח גורי חתולים להנאתו).
לא הייתי רצה ללעוג לסיפורים כאלה. הדברים עולים מאיפשהו, הם לא מגיעים משום מקום, והתועלת שמופקת מהפרסום עולה בהרבה מקרים על הנזק שנגרם מאי הדיוקים. מספיק שברוך תומר יחשוב פעמיים לפני שהוא מגיע לבית חולים וטרינרי לאמץ חתול, או שאיש אחד לא ימסור לו גור בגלל הפרסום, וזה שווה את זה.
אני מדברת כמישהי שנפגעה אישית מהעניין. זה לא אובייקטיבי בשום צורה, אני יודעת. אבל הייתי חייבת להגיב כי ראיתי את הכאב והנזק שנגרם על ידי האיש הזה ומזעזע אותי לחשוב שיש לו סיכוי להמשיך לפעול באין מפריע.
ובכל מקרה, אחלה בלוג, תמיד קוראת, תמשיך ככה, כה לחי.”
הלינק לקבוצה הוא:
http://www.facebook.com/pages/zhyrwt-rwzh-gwry-htwlym/128419267203906?ref=ts#!/pages/zhyrwt-rwzh-gwry-htwlym/128419267203906?v=info&ref=ts